סיפור מרגש מאולם בית המשפט

שמונה וחצי בבוקר. ביהמ"ש לענייני משפחה.
דיון ראשון בתיק משמורת מורכב. אחד המאתגרים בהם טיפלנו. אנחנו מייצגות את האב. האם הגיעה ללא ייצוג. נכנסים לאולם.

כעבור מספר דקות מבקש מאיתנו ביהמ"ש לצאת ולנסות להידבר.
משימה שנראתה באותו הרגע לחלוטין בלתי אפשרית. אבל, אין ברירה.
יוצאים ומתחילים לדבר. בטרם הצלחתי לומר מילה, התנפלה עליי האם.
באותו הרגע חלפו במוחי מספר אפשרויות. הראשונה והפשוטה ביותר (והלא מקדמת) היתה להציע שנשוב לאולם, כי כך לא ניתן לדבר. האחרת, היתה לנהוג באם ברגישות, להקשיב לה, לנסות להבין גם אותה ולגלות בעיקר הרבה אמפתיה.

שקט מילא אותי וגם אמונה ברורה, שלטובת בנם של הצדדים, אעשה הכל כדי להצליח.
הצלחה במקרה הזה היא הגעה להבנות במכסימום נקודות. לאם היה קושי רב לתקשר עמי. קול פנימי הדריך אותי להמשיך, לא להתייאש, להכיל אותה ואת הסיטואציה המאוד מאתגרת אליה נקלעו הצדדים ולזכור שמאחוריי עומד גם הלקוח שלנו ועו"ד רינת סולימני ממשרדי, שמנהלת עמי את התיק.

העיסוק בתחום דיני המשפחה משך קרוב לשני עשורים טרם הפגיש אותי במעמד מהסוג בו נפגשתי הבוקר.
הדמעות צצו בעיניי ללא התראה מוקדמת. התרגשתי. הרגשתי שניתנה לי זכות גדולה לעזור לשני הצדדים לטובת בנם הקטין.

אט אט התפתח שיח ונוצר אמון בייני לבין האם. היא הגיעה, כאמור, ללא ייצוג ולכן נדרשתי לשוחח עימה ישירות. לאחר זמן מה, הצלחנו להגיע להבנות. נדרשה ממני סבלנות אינסופית, יכולת הכלה מיוחדת, יכולת למצוא את הדרך לבנות שיח של אמון עם האם, שצריכה היתה בעיקר להרגיש שמכבדים אותה. זה לא היה פשוט בכלל. חזרנו לאולם ביהמ"ש. שיתפתי את ביהמ"ש בתוצאות השיח שקיימנו מחוץ לאולם.
זה היה רגע מיוחד ממש. הדמעות שוב עלו בעיניי. התחייבתי באופן אישי להיות גם לאם לאוזן קשבת בסיוע בעתיד לבוא בתיאום בינה לבין האב.
ביהמ"ש תמך בצדדים, בירך אותם והיתה תחושה שזהו פתח לעידן חדש. אפילו הקלדנית אמרה שלא נתקלה בכזה מקרה ובכזו התנהלות.
חיכינו לפרוטוקול הדיון. פניתי לצדדים, שלא תיקשרו זה עם זו משך תקופה מאוד ארוכה. ביקשתי מהם, לטובת בנם, כי ישובו לתקשורת. הם כבר לא זכרו מה זה. הם התחילו לדבר. התרגשתי. מאוד. ירדנו כולנו יחד ויצאנו מביהמ"ש. הצדדים החלו לשתף פעולה והסתמנה תחילתה של דרך חדשה. בהמשך נפרדנו לשלום מהאם. לא לפני שהיא חיבקה אותי והודתה לי מעומק ליבה.

נזכרתי, איך שעתיים קודם לכן, יכולתי לבחור לשוב לאולם, לבקש את סיוע ביהמ"ש ולמעשה להתקדם הרבה פחות ממה שקרה בפועל. אני שמחה שבחרתי, תחת זאת, בהכלה, הקשבה, אמפתיה, ראיית האחר, הכרה באחר ובהרבה רגישות.
אין ספק כי זו היתה דרך המלך.

גאה בעצמי ומתרגשת שאני עוסקת בדיני נפשות של ממש, בעולם שאני כ"כ אוהבת, שפשוט נולדתי לתוכו ומאפשר לי לעזור מדי יום לאחרים. ותודה מיוחדת לרינתי על שהיית איתי.

השארת תגובה